קניבליזם והסתר פנים בעידן הפייסבוק

אנו אומרים 'הוא איבד את זה'. אבל אפשר שהמשוגע לא 'איבד את זה' אלא דוקא  'מצא את זה'.
אולי אפשר שהמשוגע  מגלה בפנינו את הברור מאליו את הנסתר מאיתנו. אנו מחונכים להוקיע ולהקיא את המשוגע , להוציאו מההקשרנו. לומר לעצמנו שטרופו אינו קשור אלינו תוך כדי האשמת גורם תלוש כלשהו , אולי איזה מנגנון ניורולוגי מסתורי.

משוגעים אינם פועלים בריק. שגעונם מתפתח בתוך סביבה, שהיא החברה והתרבות שהם ואנו חיים בה.
למעשה – משוגעים מקצינים : הם מקצינים את הרעיונות השורים בתת מודע הקולקטיבי ובכך – חושפים בפנינו את היסודות המצויים בבסיס התרבות שלנו. הם עושים מעין קריקטוריזציה ליסודות התרבותיים שלנו ובכך הם עושים לנו שרות גדול  ומספרים לנו את  מה שאיננו יכולים לומר בעצמנו לעצמנו. את מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו עד עיוורון.

לדוגמא  אלה שאנו מגדירים כסובלים ממאניה-דיפרסיה חושפים בפנינו את החשיבה הדואלית של התרבות שלנו – כמו האמונה בטוב ורע. המוגדרים סכיזופרנים (שסעת) חושפים את השסע המצוי בבסיס ההכרה שלנו , שסע בין הטבעי לתרבותי המאפשר את הווצרותה של ציויליזציה . המסווגים כאובססיבים-קומפולסיבים חושפים בפנינו את הצורך האנושי הבסיסי הבלתי ניתן לביטול בטקסיות.  ועוד ועוד..

מתוך ההבנה הזו שהמשוגעים בעצם חושפים בפנינו את הנסתר מאיתנו בסביבתינו,  אני רוצה לפנות  ולהסתכל  על תופעה שחזרה על עצמה מספר פעמיים לאחרונה  והיא  השחטת פנים. עד לא מזמן היה מדובר במקרים מרחוקים , אבל לאחרונה היה גם מקרה של ישראלי אשר נרצח ופניו "הושחטו עד בלי הכר".

בנוסף למקרה זה השהתפרסם בעיתונות המקומית ועשה רעש, היו עוד שני מקרים שבהם קניבלים אכלו את פניהם של קורבנותיהם בעודם בחיים:

קניבליזם היה קיים מאז ומתמיד, כאשר הקשרו  ותפקידו היה שונה מחברה לחברה. האקט הקניבלי  בחברה אחת יכול היה לשמש בכדי להשפיל את האויב, ובחברה אחרת אדם היה יכול להביע את כבודו למת על-ידי אכילתו. ישנן  גם חברות שהאקט הקניבלי היה משמש לשם ספיגת תכונות הנאכל.

איברים שהיו מקובלים להאכל הם הלב,הכבד, איברי המין, המח. האכילה הנקודתית של הפנים, בזמן שהאדם הנאכל  בעודו בחיים  היא להבנתי תופעה חדשה.

אבקש להתרכז פה בהשחטת פנים הקניבלית, מה הוביל את אותם אנשים להשחית  דוקא את הפנים? לא נוכל לשאול את הקניבלים עצמם מכיוון שבשני המקרים – הם חוסלו במקום על ידי כוחות שיטור. וגם במקרה הרצח של הישראלי בברלין אנו נשארים רק עם השערות לא ברורות. אז גם אם אדם הוא משוגע או אכזר באופן יוצא דופן,  מהיכן ישאוב את הרעיון להשחית דווקא ורק את פניו של אחר?

במקרי הקניבליות יש המאשימים את הסמים שנלקחו. כאילו שסמים אלה הוציאו אותם מדעתם ואיכשהו חיברו אותם לאיזה אינסטינקט חייתי שקורא לאכילת האדם האחר, אך אני מעודי עוד לא שמעתי על  חיה התוקפת את קורבנותיה ומשחיטה רק ודווקא את פני קורבנה החי.  כן, נראה שהיה צורך בסמים כדי להוציא שגעון זה  אל הפועל אך אם המשוגעים חושפים לפנינו את החבוי באפילת תרבותינו,  מקרים אלה  בעצם  חושפים לפנינו את התת מודע של תרבותנו. על דרך ההקצנה, מצבים אלה חושפים בפנינו את השררה האלימה הבלתי ניתנת לעצירה השורה סביבנו ללא הפסק. שררה הקוראת להשמיד וליזון מפניו של האחר מתדפקת על דלתות תודעותינו בכל רגע נתון.

דוגמאות

ישנם אינספור דוגמאות סביבנו להשחטת פנים סביבנו. למשל הבירוקרטיה חסרת פנים הגדלה ללא הרף ומשתלטת על יותר ויותר אזורים מחיינו. מנגנוני קינפורם כותשי פנים ההולכים ומקצינים החודרים יותר ויותר פנימה אל תוך האדם עצמו עד לתוך גופנו ממש (1 , 2) . הפקודה הניתזת עלינו מכל עבר  להתפקד למשטר קניות פטישיסטי ולתודעה פורנוגרפית  ופוליטקלי – קורקטית שאינו מכיר פני האחר מה הם. משטר זה אמנם יודע היטב על קיומם של הפנים, אך כל יחסו איתם  הוא ללמוד כיצד לספחם ולנצלם למטרותיו הציניות.
האויבים חסרי הפנים המוצגים לפנינו באופן קבוע במדיה.
הגדרות פסיכיאטריות העיוורות לאנושיות , המספחות בקצב הולך וגובר מצבי אנוש באשר הם  להגדרה פתולוגית כזו או אחרת, ובכך ממינת את מגוון בני האדם לקולאג' של  הפרעות אישיות.

כמובן שחוסר הפנים  ניכר בניכור היומיומי של  צריכת מוצרים שאין לנו מושג מי הכין אותם ועשיית עבודה שאין לנו מושג למי תגיע.  כשמגיעים לנו רמיזות  על מי הכין את המוצרים שאנו צורכים , אנו עושים מאמצים  גדולים להתעלם ולהסיט את עיננו (1 , 2) ובכך גם אנו כותשים את פני האחר. בין אם זה דרך התעלמות מכך שצעצועי  ילדנו הורכבו ע"י עבדים ביבשת רחוקה או  שאייפונינו, שהם צעצוענו,  גם הם מורכבים במחנות עבודה. מחנות עם תנאי העסקה לא אנושיים העולים בחייהם של העובדים בהם בשרשראות התאבדויות (1 , 2) .

אנו גם  מתאמצים מאוד לא להסתכל בפני הבשר  שאנו אוכלים , עד כדי הסוואת צורתו של הבשר , בכדי שילדינו לא ידעו את פני המוות המזין אותם.

בשר נעתק, מוסווה ומותמר למושגים מופשטים כגון מספרים וזמן.

בשר מוסווה לחיות אחרות. גם הן חסרות פנים.

סיפוח הפנים ככלי שליטה

קניבל האוכל את פני האחר , ניזון ממנו ובכך  מספח את פני האחר לגופו שלו. גם אצלנו  נעשה מאמץ גדול למסד מערכת שתיזון מפנינו. באם לא נעשה כלום, נראה שאמצעי  זיהוי ביומטריים יהיו חלק לגיטימי מרישום האוכלוסין. בכך תכפה עלינו המדינה שפנינו יזינו מאגר מידע; מאגר אשר בקלות יוצלב עם תוכנות זיהוי פנים ובשילוב עם מצלמות מעקב ,שכבר ממוקמות בכל פינת רחוב – יהיה חלק ממערכת אשר תוכל לנטר ולדעת בכל רגע נתון היכן נמצא כל אדם.

אך גם בלי תוכניות מעקב ממשלתיות נאספים נתונים על פנינו. אנו נותנים אותם מרצון.
פייסבוק גם היא מערכת הניזונה מפנינו. בכל פעם שאנו מעלים  תמונה לפייסבוק הדבר ראשון המוצע לנו הוא לתייג את האנשים בתמונה. ככל שיש יותר תמונות מתוייגות  של אדם, כך יש יותר מידע על פניו  ותוכנת זיהוי הפנים מדייקת יותר בזהויו. השילוב של  הצורך האנושי הבסיסי להראות, יחד עם סבל הניכור ובורות, גורם לכך שאנו נהיה קלים לניצול וניתן את פרטי פנינו בשמחה ובחינם. כל זאת תוך כדי כך שתוכניות כגון ה'אח הגדול', מצעצעות את רעיון שדידת פרטי פנינו. והופכות אותו למעין שעשוע חביב.

מחול המציאות – חודורובסקי

החומה – פינק פלויד

חוסר הפנים משומש בשתי הכיוונים.
הפגנה של אנונימוס. המסכה לקוחה מהסרט V for Vandeta.

פופ

לא לקח לי הרבה בכדי למצוא מסרים של ריטוש פנים וקניבליזם גם בתרבות הפופ הצדה את  תודעתיהם של דור שלם של נערות ונערים רכי מוחין. תוך פחות מכמה דקות מועטות של חיפוש ראשוני בהחלט  הגעתי בלי מאמץ כלל למסרים מרטשי פנים. בתור אדם שאינו מכיר את התרבות הפופ הנוכחית, חיפוש פשוט של כ-3 דקות בנושא כוכבי פופ, הביא אותי לוידאו בשם blank sapce של טיילור סוויפט, אשר כבר זכה ל-790,000,000 צפיות.

בוידאו, אפשר לראות את טיילור עושה מעין בובת וודו מתפוח כשלאחר שנעשה חיבור בין ראשו של האיש לתפוח, מוקרנים מספר דימויים של השחטת הדימוי של פניו, כשהענין מסתיים באכילת התפוח – דהינו ראשו של האיש.

בהמשך הוידאו ישנו שוט שבו הבחור מעולף וטיילור מתחילה כביכול לנשקו, אך ממשיכה למשהו שנראה יותר כמו אכילת פני קורבנה המעולף:

אלה רק כמה נקודות שמצאתי לנכון לציין. ישנם עוד אינספור דוגמאות סביבנו. כתישת פני האחר הוא דבר יומיומי, המצוי סביבנו ללא הרף והוא חלק אינטגרלי ממארג חיינו. כתישת פנים רציפה ואינסופית נעשית "רק" ברובד סמלי כביכול. אך אין זה מפתיע שאחרי מספיק זמן והתמדה,  תגדל מתוך אותה תרבות שכזו גם יחידים שיממשו התנהלות זו לכדי מציאות גשמית ופשוטה שהיא ההשחתה הפיזית ממש של פני האחר.

"ריטוש"

בעברית פָנִים  (קדמת הראש) ופְּנִים (תוך הדבר) כתובים זהה. בכך, השפה מלמדת  אותנו שהפנים בעצם מקושרות ישירות לפנימיות האדם. הפָנִים הם שלוחה של הפְּנִים.

והאם עצרנו לרגע וחשבנו מה קורה לתודעותינו כאשר אנו מציפים עצמנו בדימויים של פנים מעובדות , מה שקרוי  פנים "מרוטשות" , בכל מקום סביבנו?

הדיבור הזה "ריטוש" , שבו משתמשים בכדי לומר שתצלום  עבר עיבוד , הוא לא מקרי.
במילון מוגדר:

רִטֵּשׁ

1. ביתק בצפרניו, קרע לגזרים, פצע פצעים קשים, שיסע, פילח, מחץ וקטל.

2. חידד את הבדלי הצבע וקווי המתאר של עצמים מצולמים.

האכזריות המוסוות והמעודנת שבה נעשים ריטושי התמונות הסובבות אותנו.ההקרנה האינסופית של דמויים מרוטשים אלה על תודעותינו כאידיאל, מעוותים אצלנו כיצד אנו תופסים את פני האחר. ככל שאנו נחשפים יותר ויותר לדמויי פנים מרוטשות סביבנו כך פנים רגילות נראים לנו זרות. אך גרוע מכך, באם הפָנִים והפְּנִים קשורים,  אז החשיפה האינסופית למרחבים גדושים בדמויי פנים מרוטשות מעוותת לנו לא רק איך אנו תופסים פניהם של סובבינו, אלא גם איך אנו תופסים את פנימיותם. ככל שיש סביבנו דימויים אינסופיים של פָנִים שאינם ממש פָנִים,  כך הפְּנִים אינו ממש פְּנִים,  ובעצם כך האדם אינו ממש אדם.

חוסר השלמות האנושיות שניתן למצוא בפנינו. הקמטים, הפגעים, הפצעים, החטטים והעיגולים השחורים מסביב לעינים. כל אלה חשובים לאין שיעור ובאם אנו רוצים לשמור על בריאותנו יש להכלילם באסטטיקה שלנו.

ריטוש דיגיטלי

ריטוש קניבלי

הריטוש של פנינו, הנפוץ בכל מקום סביבנו במדיה, מחובר ישירות לריטוש השיטתי של הפנימיות שלנו. בהעדר תוכן רוחני עמוק בחיי היומיום שלנו, 'חיבור לפנימיות' הפך סלוגן ריק מתוכן , סלוגן המשמש כסוג של דיסובלימציה המאפשר דיכוי גדול יותר לתוך תרבות הריק. הרבה מהאנשים העוסקים בחשיפת וחיבור לפנימיות עושים זאת כחלק מתרבות המחפשת נוסחה קצרה בעלת אפקטיביות גבוהה. בכך הם עוזרים לטשטש את העובדה שהתפתחות רוחנית וטיפוח הפנימיות היא עבודה קשה ובכך מעודדים הזנחה,  כאשר במצטבר הזנחה זו פירושה כתישת הפנימיות.

מאומנות שבטיות מלאת הבעה ופליאה המתקשרות כוחות קוסמיים, לתצלומים שטוחים בעלי מנעד הנא בין מבטים פתיינים לחיוכים סתומים הפועלים ברשותם של כוחות נצלניים.

אם בעבר הרחוק להיות יפה היה להיות שופע. בעשורים שהיו, להיות יפה היה להיות דק ולהעלם. מאז השתנתה ההגדרה וכיום המצב הוא אפילו יותר ערמומי ואכזרי. אם בשנות ה90 היפה היה אנורקטי, כיום היפה הוא רזון הכולל ישבן קופצני,  חזה גדול ושפתים על סף פיצוץ. היפה כיום דורש מצד אחד גודש באזורים מסויימים ומצד אחר בטן שטוחה ורווח בין הירכיים. הוא לא נגיש או אפשרי.  יש בו שפע אך שפע זה לא נובע מאיתנו. ובכך אנו יותר ויותר מעודדים להעזר בהתערבויות חיצוניות, במתווך חיצוני המתבטא בין השאר גם  בניתוחים פלסטיים למינהם.

ככל שהיפה תלוי יותר ויותר בניתוחים והתערבות חיצוניות, כך אנשים מנתקים את היופי מעצמם. במקום הם ישייכו את היופי למניפולציות חודרניות ומנכרות שהן קורבנן. יופינו כבר לא בידנו, הוא  לא מתקיים דרכנו אלא בעזרת תיווך ובכך גופנו אינו ברשותנו. אנו מלומדים שבכדי להתקרב ליפה יש לבטש,לגרוע, לנפח ולנתק אותנו מעצמנו. אם בשנות ה90 ביקשו מאיתנו להעלם פיזית, היום מבקשים שנעלים את נוכחותינו וננתק עצמנו מגופנו ושנמשיך לחייך תוך כדי. היפה הופרט וניתן לקניה. אומרים לנו שאם ברצוננו להתקרב ליופי אפשר, אבל שנדע שהוא לא קשור אלינו אלא יש לנו גישה אליו בזכותם של השתלות, חיתוכים ומתיחות למינהן.

כתישת הפנים לא מתבטאת רק בהורדה הפיזית של חתיכות מהאף,  אלא גם בכתישת הפנימיות הנובעת מניתוקנו מהיפה.  הוא לא חלק מאיתנו ואם יצא בידנו להשיגו, לא נוכל לקשור אותו אלינו. הוא תמיד ישאר מבודד מאיתנו. תפיסה אכזרית שכזו יוצרת יופי שהוא מעין תוספת, אפליקציה שאנו מוסיפים לעצמו. בכך אנו מנועים מלהזדהות עימו וכל שנשאר לנו לעשות הוא להסתכל עליו מבעד לחוצץ.

ראוי לציין שתוך כדי תהליך אסתטי זה אנו גם מתרגלים ביציבות לרעיון חדירת כוחות המשטור לגופנו הפיזי באמצעים פולשניים.

הצפה

כתישת הפנים בתרבות שלנו מצד אחד מתבטאת בריטוש והחסרה, אך מצידה השני היא גם דובקת בתנועה הפוכה של ריבוי.
אין זמן בהיסטוריה האנושית שבה היתה הצפה של דימויים אנושיים כמו היום. אנו מופצצים ללא הפסק בדימויי אנוש. אם איננו נמצאים במרחב הציבורי הרווי בהן אז הדימויים יגיעו אלינו לתוך למרחב הפרטי. החל משלטי חוצות, עיתונים ופרסומות המציפים אותנו וכלה במדיה דיגיטלית החודרת לבתינו ולמכשירים בכיסינו. מדוגמניות דרך סלפיס וכלה בסמיילים. הפנים שרויות בכל סביבנו. לכל מקום אליו נבחר לפנות נמצא אינספור דימויי פנים אנושיות.
נסו ותראו, קשה מאוד למצוא רגע בחיינו שאין בסביבתנו דימוי כזה.

ככל שהניכור הולך וגובר  כך כמות דימויי הפנים המקיפה אותנו הולכת וגדלה. אנו חווים הצפה אינסופית של עוד ועוד מאותם דימויי פנים המנסים כאילו לפצות אותנו בכמות, את מה שלא זמין לנו באיכות. הצפה המנסה לפצות אותנו על החוסר במבט של פנים אנושיות טעונות במשמעות.

אומר עכשיו את המובן מאליו – הפנים שאנו נחשפים אליהם במדיות השונות אינם פנים של ממש, אלא  דימויים של פנים. עובדה ברורה זו ידועה לכל עולל, אבל לא נראה שאנחנו עוצרים לרגע וחושבים מה עלולות להיות ההשלכות של החשיפה ההולכת וגוברת שלנו לדימוי פנים קפואות שאינן מגיבות לנו חזרה. במיוחד על דורות שנחשפים לכמות הולכת וגוברת של דימוים אלו מינקות.

המח שלנו, לפחות ברגע הראשון, אינו  יודע לעשות את ההבדל בין דימוי לדבר ממש. משום כך המבטים החודרים בפרסומות המופנות אלינו פועלים כלכך ביעילות. דימויי פנים תמיד היו במידה כזו או אחרת, אך מימדי הצפה  כזו של פנים המביטות בנו, פנים קפואות שאינן מגיבות למבטינו בחזרה לא נראתה עוד. מה בא קודם לא משנה, נראה שככל שיש יותר ויותר דימויי פנים סביבנו תחושת הניכור הולכת וגוברת. כתגובה לניכור אנו שמים סביבנו עוד ועוד דימויי פנים,  ונכנסים למערבולת התמכרותית של הרס עצמי. גם פה, כמו בכל התמכרות , אנו בעצם ממלאים את מאווינו הטבעיים והאמיתיים, בתחליף ריק, וכך נתקעים בלופ אובדני .

כך שאנו רואים שעצם ההצלחה חסרת התקדים של פייס-בוק (ספר הפנים) משתקפת באופן בהיר בשמו. מיסודו של אתר זה כחלק אינטגרלי בתרבותנו חושפת בפנינו את התאווה שלנו ההולכת וגוברת והבלתי ניתנת לשובע לדימויי פנים, כמזור שקרי ואובדני לניכור העצום שבו אנו חיים.

 קניבליות , מרד ואינסוף

הגל
בספרו "האדם המורד", מסביר קאמי את הגל :

"אם כן, הריהו (האדם) בעיקר תודעת עצמו. כדי לאשר את עצמה חייבת התודעה העצמית להבדיל בינה לבין מה שאינה.  … בתאותה (של התודעה העצמית) , העולם החיצון הוא מה שאין לה, אך קיים, אלא שהיא רוצה בו כדי להיות, וכי הוא לא יוסיף להיות. התודעה העצמית היא בהכרח תאוה. אולם כדי להתקיים, ראוי כי תבוא על סיפוקה ; היא פועלת אפוא כדי לספק את עצמה , ותוך כדי כך היא מדכאת את מקור הסיפוק.

[…]

ראוי אם כן כי התאוה תופנה אל תאוה אחרת, וכי התודעה העצמית תספק עצמה על ידי תודעה עצמית אחרת.
במילים פשוטות, אין אדם מוכר כאדם, ואינו מכיר עצמו כאדם… הכרח הוא לו להיות מוכר על ידי אנשים אחרים. כל תודעה היא בעקרוו של דבר הרצון לזכות בהכרתן של תודעות אחרות… כל תודעה הרוצה להיות, מבקשת מיד את מות חברתה. יתירה מזו, טרגדיה נטולת רחמים זו אבסורדית היא, שכן לאחר שהושמדה אחת התודעות, אין התודעה המנצחת עשויה לזכות בהכרה, כי מה שחדל להתקיים אינו יכול להכיר עוד."

על צל הנחות אלה,  מה אפשר לראות במקרים קניבליים אלה אם לא תודעה הסובלת מניכור עז כלכך, עד שאינה יכולה להיות מוכרת על-ידי שום תודעה אחרת, מסיבות כאלה ואחרות . תחת מצב קיצוני שכזה, תודעות אלו  מוכרחות לפעול באופן הגס ביותר שהן יכולות  בכדי להשיג את ההכרה שאותה הן צריכות בכדי להתקיים. תחת מצב נואש זה הן נכונות לעשות מה שצריך בכדי לזכות בהכרה, והן משיגות אותה מקורבנותיהן (ואולי גם מידינו עכשיו). במקרים אלה הכרה זו באה לידי מימוש דוקא באכילת איבר הכרת האחר – הפנים. התודעה הקניבלית כאילו מבקשת להתקרב הכי קרוב שאפשר להכרה של התודעה השניה. הן מתענגות ומתקיימות מההכרה המתגלה בפניו המושחטות של קורבנן החי, המכיר בקיומן לכמה רגעים. מצבן כלכך נואש שאין להן מה להפסיד, ומוכנות גם לשלם על רגעי הכרה אלה בהשמדתם.

לוינס
בכדי להבין את הענין  פניתי גם אל לוינס מכיוון שהוא  מרבה לכתוב על הפנים.

ב-'כוליות ואינסוף' לוינס  כותב :

"הפנים שבהם הזולת – אחר לחלוטין – מציג את עצמו, אינן שוללות את הזהה ואינן מפעילות עליו אלימות כדרכם של הדעת, הסמכות או הכישוף העל-טבעי. הן נשארות במידה של מקבל הפנים, הן נשארות ארציות. הצגה זו היא אי-האלימות המובהקת, שכן תחת שתפגע בחירותי, היא קוראת אותה לאחראיות ומכוננת אותה. בתור אי-אלימות היא שומרת עם זאת על ריבוי הזהה והאחר. היא השלום."

בימים שבהם הדעת (מדע), הסמכות (השיטור הגובר) והכישוף (המאגיות הפועלות עלינו ללא הרף דרך המדיות) מפעילים עלינו אלימות הולכת וגוברת,  פני האחר הם הם המקום היחיד שבהן אין לאלימות זו אחיזה.

"להראות עצמו כפנים פירושו להטיל את עצמו מעבר לצורה הנראית והתופעתית, להציג את עצמו בדרך שאי אפשר לצמצמה לכלל היראות, כמו הישירות של פנים-אל-פנים, בלי תיווכו של שום דימוי, במערומיו…"

בכדי להגביר כוחה, תעשה האלימות את מיטב יכולתה בכדי לכתוש את הנקודה שאין לה כח בו – הפנים. כתישת הפנים נעשית באופן מוסווה ושיטתי ובקצב תדיר העולה אט אט עד מבלי הרגש, תוך שמירה על איזון עדין בין רמת כתישת הפנים לבין היכולת שלנו להכיל כתישה זו.

היא תעשה זאת ע"י תיווכם של הפנים דרך הדימוי (:
הדימוי המתווך מאפשר לפנים להיות מרוקנות מתוכן. וכך על ידי התיווך הגובר, פני האחר יכולים להיות מושחטים. בין אם השחטה יותר מופשטת כגון ניצול, או בין אם זה מגיע לכדי השחטה פיזית ממש.

לוינס גם אומר שפניו של האחר, בפגיעותן ובחוסר אמצעיותן,  כופות עלי את המוסריות, כשהמוסריות היא הקישור שלנו לאינסוף. וכך יוצא שפני האחר משמשות נקודת ממשק ביני לאינסוף.
כתישת פני האחר היא התמרדות אל מול האינסוף המשתקף בפני האחר. פני האחר כופות עלי את המוסר ובכך מגבילות אותי ופוגעות בחופש. בזמנים מקדשי אינדוידואליזם, דוקא הפנים, האיבר שהכי מגביל את החופש, דוקא הוא זה שמושמד.

ניזכר שאפשר שהאקט הקניבלי  מבקש להטמיע בקניבל את תכונותיו של הנאכל.ניזכר גם שלפי לוינס הפנים הם נקודת המפגש עם האינסוף. מכך יוצא, שאכילת פניו של  האחר היא אכן מצד אחד מרידה באינסוף, אך בו בזמן היא גם תחינה. תחינה הקוראת להנזן ולהטמיע את האיבר המשקף את האינסוף.

לכן, במידה מסוימת קניבל הפנים בעצם מבקש להטמיע את האינסוף עצמו. באכילת פני האחר, הקניבל עושה פעולה של מרד ואמונה בו זמנית. הוא מבקש לכתוש את האלוהי המתבטא באחר, לטחון אותו ולשלוט בו אך תוך כדי כך הוא גם מבקש להנזן מהאלוהי ולהטמיעו בקרבו.

להבנתי אנו עומדים כיום יותר מאי פעם  מול אתגר רוחני הקורא לנו לראות מבעד לחוצצים וההסתרים המתגברים סביבנו ובתוכנו. אף על פי ואולי בדיעבד דוקא בזכות הסתרים אלו, אנו נקראים לכוון מבטינו אל הפנים והפנימיות.
אני מקווה שאזהרה ברורה כלכך כמו האכילה הפיזית של פני האחר היא מספיק מוחשית בכדי לאפשר לנו להתבונן איך סגנון חיים משחית פנים שכזה פועל עלינו, בתוכנו וגם דרכנו.

——————————————————————————————————
תודה גדולה לרביד רובנר, אבנר עמית  וד"ר אהוד נורי על עזרתם.